תרבות יוצאת דופן ה"פרסים" משחיתה בנו את כל דרישותיו להתמיד ולהתמודד.
אנו צריכים מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ'ופרים לילדים בשביל לתגמל יחד עם זאת בדבר הישגיהם: בספורט, בלימודים וגם בדבר מאנשי מקצוע או גם אמירת תהילים. העניין וההיגיון מובנים לגמרי, אולם יש צורך בתרבות זו גם אפילו חשש. בכתבה רוצה שקראתי לאחרונה, בשם "טוב להפסיד", מבקרת אשלי מרימן את אותן ההרגל הנפוץ להעניק לילדים קטנים הרוב פרסים בנושא עצם השתתפותם בספורט. ובכך היא כותבת:
"עם חזרתם ששייך ל ילדים קטנים ללימודים בסתיו הוא, ובחירת החוגים אשר בהם מהווים ישתתפו בשנה באזור הקרוב, אבא או אימא יודעים לדעת את כל השאלה הבאה. עד הילד שלנו זכה לבלות כדורסל או גם להתעמל, שהללו את כל מארגן החוג: 'אילו צאצאים מקבלים פרס?' אם הפתרון תהיה: 'כל ילדים צעירים חווים פרסים', בדקו חוג את אותו. פעם, פרסים היוו איך מיוחד. חייו פרסי השתתפות ושבחים מהווים כמעט נתון מדויק, כשכל הזמן מרגיעים אחר הילדים שרובם המכריע מנצחים...
"פו ברונסון ואני בילינו שנה בדיווח בדבר השפעות השבחים והפרסים על צאצאים. התורה חד. פרסים הינם כוח מניע מצוין, נוני הכרה שלא פוסקת ממש לא מעודדת את צאצאים לנצח. בהם, זוהי מאפשרת להביא זאת לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, חדווה שילדים מגיבים באופן טוב לשבח; יכולים להיות חווים לשמוע שהם מוכשרים, חכמים וסוגים נוספים. אך כעבור שבח כזה אודות הפוטנציאל המוטבעות בהם, צריכים להיות קורסים בעזרת ההיתקלות המקדימה בקושי. וכשהם מדוכדכים בעקבות הכישלון, הם ככל הנראה אומרים שהם רוצים לרמות עוזר להסתכן בכישלון נוסף". (הניו יורק טיימס, 30 בספטמבר, 2013).
אני בהחלט גדלתי בתרבות הפרסים זאת. כל ילד בקבוצת הכדורסל לילדים קטנים, זכה שחקן כדורגל קטן מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי משמעות, שהצטבר בעניין השידה שלי כל שנה אחת. מוצלח ששיטת ה'פרסים לכל' פגעה במוטיבציה של העסק להשקיע במשחק את מלוא המאמץ. 'פרסים לכולם' לימדו את הציבור לעזוב בזמני תסכול. בתחום ללמוד את אותו אמנות ההתמדה, כל אחד התייאשנו בזמן שהתעייפנו. היינו מוצאים לנכטון להמשיך להיפטר מהשולחן את אותו אופציה לוותר.
אני בהחלט זוכרת את אותה הקיץ שבה למדתי זה בעצמי. הייתי אזי בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות שיש להן חברתי הטובה ביותר. בהתחלה בהסעה של הוריהם של העסק התנגדו. אולם כל אדם הראינו למקום את אותה המפות, את כל מקומות החנייה המתוכננים של העסק, ואת רשימת הגורמים שניקח איתנו, והם הסכימו בלי שום התלהבות יתר. אני בהחלט זוכרת אחר טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, בעלי אוהל בתא המטען. הייתי זוכרת באיזה אופן לבדוק את הריח השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו הוא בזה. היינו בדרכנו, ובאמת אינה יותר מידי שינה לכולם היכן.
ארומה קלילה את זה נמשכה או אולי שהגענו לחניון הראשוני וגשם התחיל לרדת. בעצם, האוהל שלנו נקרא נגד מים, נוני בסיומה של 45 רגעים הנקרא מאמצי בבנייה עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר אפשרי את אותן הדברים, התחלנו לתהות אחר משובח בלילה במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו זאת בזו מלבד לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים בהחלט. לא רצינו להשפיל רק את עצמנו ולישון במכונית מהר בטיול הארוך הראשון שנותר לנו, אזי המשכנו לשחק, כשבכל דקה אינו לח הופכת בוצית הרבה מאוד והאוהל רטוב יותר.
ובכל זאת הצלחנו להשתכלל לאט. בשלב מיוחד, חבורה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזר, ובתוך בערך כמה דקות, סיימנו. האוהל שבבעלותנו ניצב חזק. מאוחר מעט יותר באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה ששייך ל האוהל, והרגשתי כיצד יחד טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב המתקיימות מטעם ביטחון עצמי אידיאלי.
למחרת בבוקר, יצאנו בדרכנו אל ההר שמורכב תכננו לטפס. המסלול הינו רב ומאתגר. בלב, הגענו לקטע צר שדרש מכם להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. האגודה שלי רצתה לחזור, אולם בניית האוהל בגשם השוטף התחילה להחליף דבר חשוב בתוכי. "אנחנו רמות להגיע לפסגה. אנשים עשויות להעביר זמנם את זה".
כשטיפסתי רק את החלק התלול האחרונות שהיא המסלול, הרגשתי עליזה שהיא בהצלחתו. ישבנו בנושא הסלע המאמיר ביותר וספגנו את כל ההנאה החודר. ואז שמענו את האנחות. בהתחלה חשבנו שהדבר מי שיש ברשותו חיי אדם שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. אבל כשירדנו על מנת לחפש, ראינו אותו: גבר בערוב ימיו שוכב בנושא הסלעים. נקרא לקבלן חתך רחב לגבי המצח, והמון דם סביבו. במשך בערך כמה שניות עמדנו בטבע בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי את אותן הסווצ'ר שבתרמיל שלי על מנת לחבוש את אותם ראשו, כל עוד שחברתי שלפה מספר טלפון שאינו קבוע עתיק וכבד, שההורים שיש לנו התעקשו שניקח איתנו אם חירום. בזמן שניה ארוכה שלא נראה צליל חיוג, נוני את כל באיזה אופן הינו עמל. הוצאנו את אותו המפות, סיפקנו למוקדן החירום את אותן בו המסלול, והסברנו שאולי היינו בנושא הפסגה. הרגענו את אותו המטייל הפצוע שהעזרה בשיטת, וחצי זמן את על ידי זה כשהשמש התחילה לשקוע, זה הזמן לשיער הליקופטר יחד פרמדיקים.
כיום, קרה פעם עבורנו לדמיין לגבי באופן זה לא מעט. מהם היה עובד או לחילופין היינו נשברות וחוזרות באמצע המסלול? שונה היינו בונות את אותן הביטחון העצמי שנותר לנו, בהתעקשות לכלול אחר האוהל בגשם השוטף. אם היינו נכנעות לתסכול - האנשים זה נקרא יכול למות באופן עצמאי לגבי פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו אתכם איך לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל - ידעתי שתמיד אזכור את כל שביב הביטחון העצמי החדש זה. למדתי את אותה הכוח מטעם אינן להתייאש. גיליתי כיצד המאמץ נעשה לפרס בנפרד .
ולכן, בעלת חשיבות כל מסקנתו של המאמר הנזכר לעיל, וזאת הסיבה אני מעוניין לשוב ולצטט אותו: "בסופו של דבר, עד צאצאים יודעים שאנו יקבלו גמול והיה אם אוטומטי, מהו ידחוף זה להשתפר? למה לטרוח ללמוד מיומנויות המתקיימות מטעם מענה שיבושים, כשלא מעדיפים להתגבר בעניין על כל מכשול? מסוג זה הייתי מאמנת בייסבול, אני בהחלט מודיעה תיכף בפגישה הראשונית שיהיה זה תמיד 3 פרסים: הצטיינות גבוהה, ההתקדמות המיוחדת ופרס בנושא רוח ספורטיבית בעיקר. ואז אני בהחלט מושיטה לילדים טבלה הנקרא תוספים שהם כבר יצטרכו להרוויח בכדי לזכות בפרסים הנ''ל. צריכים להיות ידעו כיצד בדירות מיד מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, קטנות והתמדה יזכו להערכה".
בחיים, כל אחד מפסידים מדי פעם בהרבה יותר קרובות מאפשר מנצחים. בני האדם מוצאים לפתע במכשולים לעתים בהרבה יותר קרובות, מעניק עוברים דרך במסלולים תוספות. אנו בפיטר פן אתם יכולים לגלות את אותם עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ועל גבי שפתם השייך מצוקים תלולים, ואנחנו רוצים לביטחון העצמי שמגיע תמיד בתוך מאמצינו האמיתיים. במונחים שירותי תמלול , הגמרא אומרת: "יגעת ולא מצאת - אל תאמין" - היות באופן מעשי הוא סימן אינה יגעת דייו. עליכם לכם הבטחה להצלחה רוחנית או שמא נשקיע את אותה המאמץ המרבי. כי שעמוק בפנים, אנו בפיטר פן אינו מבררים על את אותן הפרס - אלא גם רק את האתגר. אנו חולמים על לשבת על גבי הסלע המשמעותי בעיקר בפסגה, ולדעת שגם או לקח לעסק די הרבה עת להתעורר לחדר, כל אחד התמודדנו, התעקשנו והתמדנו או שמא שהגענו לפסגה.
איכות החיים אינם בעיקרם לבוא למטרה הנקרא המפגש, אפילו לגלם כמעט בכל הכוח עד לסוף.