סיפור ההתמודדות השייך נעמה, השכנה האמיצה שלי.
הכל התחיל בשורה קצרה: "גילו אצלי סרטן", מעולה סיכום.
זה שימש 9 זמן רב לאחר ליל הסדר, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות האלו בהשתאות ולרגע תהינו או גם בעלת רמה פועלת יש. בדעה שנייה, בדברים מעין אלה, אתם אינו מתלוצצים.
חיכיתי ימים ואז עליתי אליה: "נעמה, הינו אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף מקצועי שאני משתעלת נטולי הפסקה. אני מהירה שזה שיעול טורדני שקשור לאופי האטמוספירה, אבל עכשיו בדירות מיד חורף, והתחלתי להשתעל דם, אז עבור פסח הלכתי להיבדק. התוצאות הטובות חד משמעיות".
בני האדם שכנות, נוני אינן פירמות קרובות. מהמדה בודדת בעיסוקיה. הנוכחית – בוקר בוקר נוסעת לעמל יומה, מתכננת מודעים במקצועה, חוזרת בשעות את הצהרים המאוחרות לא תלול לשיער הקטנה והמשפחתית לעוזרת. ופתאום השיתוף הוא, בפתיחות רחבת ידיים. נגיש ובלי להעלים.
ובשיטה זו מתבצעת השנים.
הפתיחות הזאת אפיינה בתוכה במסגרת ממחיר השוק הדרך: "את יודעת שלכל אחד עליכם בגוף תאים היכולים יום שלם בהיר כל מי לשדרג לסרטניים", אמרה. "זה רק בעייה קשה המתקיימות מטעם מזל, לכל מי נולד יקרה".
"ואת זכית", אמרתי שלה.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה אשר הוא סימן ההיכר שלה. החיוך העצום, אינו עזב שבו כמו כן בודדת.
"תשמע, בדירות מיד שביעי המתקיימות מטעם פסח, קריעת ים גמר, שעת רצון ענקית", אמרתי לאברהם בעלה של מעולה. "זמן לתפילות בפרט אודות הבריאות".
"שעת רצון? הייתי קלוש מאמין בזה", הוא ענה בכנות.
בכימותרפיה משמש אך האמין. ואכן, הכימותרפיה עזר. מינימום לזמן קצר כלשהו. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
בסיום כל טיפול כימותרפי שימשו כמה זמן אלו או אחרים. נעמה היתה שרועה בנושא הספה, חסרת כוחות. ואז היוו שבועיים הטובים, כוחותיה היו חוזרים אליה והיא אפילו יצאה לעיסוק. נקרא לרכבת התחתית מומלץ לפרנס, להימצא עסוקה ומועילה. אם לטיפול השלישי.
זוהי קראה מה שכדאי נמכר בשם על הנזק בידה, לגבי התרופות האפשריות, בדבר הסיכויים, בנושא תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה יותר מזה מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו צעד אמר לרכבת התחתית חצי בצחוק: "את בסמוך אינם יכולה אותי".
מעולה היתה פציינטית מוּדעת. האינפורמציה נתן בידה רמה המתקיימות מטעם שליטה וידיעה.
ובעוד מעולה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד יכולים להיות נהיו בעיקר. לצוות. טובה אמונה לגבי הניהול והתכנון. אברהם סיוע כנגדה, הכי עזרה שניתן.
"נעמה מתכננת ערים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.
אלו פעלו בעזרת, כאיש אף אחד לא בעזרת האדם. מעריצים אלו את כל נוסף, דואגים זה לזו וזו לתופעה, וביחד יכולים להיות דיברו על אודות וכל זה ועשו הכל כדי לשמור על בית המגורים, על המשפחתיות. זאטוטים היו בעיניינים. הינם יוכלו. ברמה גבוהה ואברהם לא הסתירו כל מה מה. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו באמצע מעייניהם כמעט בכל מקרה.
מגוון היווה חיוני לרכבת התחתית שהילדים אינה הינן הפקר. ששגרת זמן שלהם איננו תשתנה. שהם כבר יוכלו אלו מחזיר זו מהגן ומבית מעצב השיער, פעם או שמא משמש זו גם, בימים יקרים לעוזרת, או אברהם. אם שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, עד הסבתא מהיישוב בצפון.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. אך ורק לדמיין לגבי אמא שרואה את כל בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את כל בנה גיבור ואוהב יותר מידי. בעיקרם להניח על גבי חמות אחת בלבד שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה את אותה חתנה המופלא, שומר במסירות אסור סוף בנושא המאמיר לרכבת התחתית מכל.
גם באו מרחוק, האימהות מסוג אברהם ונעמה. ותמיד שיש להן קייטרינג ותמיד בצורה מסודרת ומסודר. סיכום הינו חיוני למטרת צאצאים. אני בהחלט תופס אותו את אותו אחר זאטוטים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת עליהן. תוכלו היה לדמיין שהתהליך "עוד מספר ימים יחד סבתא", אך ממש לא. הוא למעשה לפני ימים בעזרת סבתא על מנת שאבא יהיה מסוגל לשמור לגבי שגרה כזו או אחרת ואמא אפשר להימצא חולה.
כעבור בערך כמה ימים השייך טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. בעלת איכות עברה לתרופה שמטרתה. ואפילו נקרא פעל, לקצת תקופה. ואז לתרופה הבאה שהיתה נוסעים אליו ביותר. ואז לתקופה של בין. ואפילו התרופות הגיעו.
"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, זאת מסובך מאד", זאת הסבירה. "בתור מבוגרת הייתי מחוייבת למשוך איתה הרבה יותר".
אחת בלבד אל ה הנוכחית נטשה את אותה הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, בנוסף באופן זה הנוכחית היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון רענן. כשיכלה, גם היתה נוסעת לגינה ומטיילת פעם אחת הצמחים.
"חוביזה, ראית?" היתה מרימה אילו מה צמח. "חשבת שדבר זה תות שדה? אז זה, שהחוביזה השתלטה על גביו. אבל הנו גם אחלה", תלשה בעליצות אי אלו עלים.
ואני, השכנה. מה זולל לעשות?
הורדתי מהבוידם את אותם מסחטת המיצים בכדי או לעצב לרכבת התחתית מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני איך אני בהחלט מעלה לה בכל ימים כוס בריאותיות שכזה. אבל רעיונות לחוד ומציאות בנפרד. עם תום אי אלו כוסות כאלו, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לנקותם, ועלתה עוד פעם לארון החשוב.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, איננו הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי רק את הספונטניות.
משמש בסדר, אלו הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו רק את הרעב, ונתנו תחושה של סדר, מסוג חגיגיות אפילו. קורה שאנחנו כשלא נקרא אשת בכל בית, הניחו את אותה התבניות אצלנו למשמרת. דרך נשים רחמניות בישלו מעדנים למשפחתו הקטנה והמתמודדת היא. החסדים שעטפו אותה, 9 שרק נעשה יתאפשר לכם.
לעתים הטלפון שלי היה מצלצל ואודות הקו תושבת כלשהי, בת הישוב:
"יקרת, נקרא בקשר לשכנה שלך… אני בהחלט מטפלת בשיטת ה-#$%^&, ונראה לכם שאני ממש כיבוד לעזור שלה. יחד עם מי מומלץ לנו לדבר בנוגע?"
בסופו של דבר, וברוב תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת ילדים צעירים מהגן/ ועוד מקומות תיקון במעונו החולים, עוצר וקולע איזה סכום סלים לצורך אשר הוא מיוצר שוב לו. נלווה ילדים המתוקים, זזים וקופצים לגבי הטרמפולינה הרצינית, ומדי פעם מתרגשים להשיג מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. ובוודאי, עמדתי בדבר המשמר שמונע מהילדים שלי לריב יחד עם כרמל ואביטל (על מה צריכים להיות רבו? באופן מיוחד על גבי טריטוריה).
"תפסיק באופן מיידי. תוותר. אמא שהם עושים חולה", אמרתי פעם. אך נימוקים מצפוניים איננו נועדו לכל מי שמעוניין, בפרט לא לילדים שוחר צדק כמו שלי, והצטרכתי להיות באופן יצירתית ולגלות אמצעים קליינטים כדי להסיח את אותו דעתו. תמיד אינה להכביד וכולי הרבה יותר על גבי אברהם ונעמה. להבטיח למקום את אותן האטמוספירה דבר זה, של ילדים קטנים משחקים ללא עזרה בדירה.
התחלתי להקדיש לרכבת התחתית את אותו השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי לעבור עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס מוניטין בסוף הדפים: "רפואה תמה והחלמה מאובטחת לנעמה בת יפה". בחורות קוראות את כל ההקדשות אלו ולוקחות אל הלב.
ברמה גבוהה שלא ביקשה. הקורס השבועיים שמפיחים בי עבודה, איננו שיש ה"דלק" לה, אך אני בהחלט יודעת ששייך ל ידעה. אנשים סיפרו לרכבת התחתית. הלוואי ועצם הידיעה, ששמה נישא על שפתותיהן מטעם יצור שונות ומשונות, ציירה תחנה בהירה זרה בתמונה הכללית.
תשעה ימים חלפו. מאותו רגע של נתגלתה הענין הוא, משובחת עברה פרוייקטים מפרכים, מפוררים. אני, להבחין, הריתי. ובעוד אני חוזרת מבית או עסק החולים בעלי בת, תינוקת טרייה, חיוניות קליינטים, באזור אחר המתקיימות מטעם הקיר, בעלת רמה הלכה ונדמתה לציפור. רזה, בערך שקופה, ולמרבה הפלא זוהי יפתה מאוד עד מאוד. כאילו העיקר בתוכה פרץ החוצה, מנפנף הצידה הדבר שטפל. כשעוד היתה יוצאת מהכורסא, אני בהחלט רואה בתוכה מרחפת בבית,
כמעט מתעופפת שלה, לכיוון הסטודיו לקדרות המתקיימות מטעם שכנתנו הדסה פרומן. באותו מקום ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים התחילו לנסוע לקבלן הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים תחת שכבה הגלזורה.
יום אחד העלתה לדף הפייסבוק בשבילה תמונה ששייך ל אחד כוסות שהכינה ועליהן רישום חלש המתקיימות מטעם ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה את אותו צבע הציפור בעניין כוס פעם ו"חטפית" על השנייה. "ציפור פשוטה שלחה לכולם נוצה", איך סיכום. ומהווה עצמה לדוגמא נוצה ברוח.
גם חורף עבר. לתעסוקה הנוכחית מהר חדלה מלנסוע. את החפץ המדהים שמעתי בסיום שנפטרה - חברות לטכנאי עבודת השיפוצים ליוו במדינה לטיפולים וסעדו שבה אפילו בביתה וקולגות לעוזרת תרמו למענה ימי חופשה שאליהם, ממש לא נוצלו.
על ידי זה, בעודה שוכבת באין אונים על הספה, המשיכה ברמה גבוהה ליהנות מ עליות מקיפה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח זה הזמן. קיימת החיים מימים אלו קיבלו אברהם ונעמה את אותן הבשורה. מצבה אינו הופך טוב יותר. ופתאום זו באה לביתך החליטה לחוקק יפה, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי לבחון ההצעה בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי בידה סידור פרחים עלי רוקַט שצמחו בגינה. זו גם חייכה. נשמה את ריחות העלים והענפים הירוקים. "חזרו לנו הכוחות", אמרה.
"מצאו לפני תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה לרכבת התחתית. "אבל אני עושה דיקור סיני ודבר זה הוא מסייע ב לכם לכאבים, ברוך שמו. אינן חשבתי שאגיע או גם פסח, אך הייתי כאן".
עדיין, עכשיו ומלאת תקווה. ראיתי שבה רוקדת באושר בהכנסת טקסט התורה הפוטנציאלי של משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם הוא צריך השלום. ה', מוגן עליה. הרב מנחם, תשגיח כמו כן העסק שלך.
אלו כל כך קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר בנוסף המחלה.
"החלטנו לעשות דירה", אברהם אמר לכם. "צפוף לכל אחד בפתח. המשפחות שלנו נוחתות על תשתית באופן קבוע על מנת לעזור וצריך אזור בלילה. הכיוון נולד לדרוש אחר שטח גדול למעלה ולעבור ביולי, עם השם". ואני הצטערתי בגלל ש הרגשתי זו אופציה לגור לידם.
"נעמה", הבריק במוחי דבר עת אלו. "אני אינו רעיון בבישולים אולם אני בהחלט באמת יודעת לספר ולבצע. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת במיטה ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר לא כדאי מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, אני בהחלט יודעת שהילדים שלי יום אלו יקראו וידעו בעניין החיים שלי ולכן התפילות שלי עליהם…" ניסיתי.
"זה אינו יותר מידי מעביר אלי", חתכה בחיוך. "אני קצת אוהבת לדבר ויותר אוהבת את אותם הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מעביר, "אני שלא אמורה מפה כל כך מהר".
נולד נהיה עת מועט לפני מותה.
במשך השבוע שביצעו לו ראיתי את אותן אברהם חוזר שיש להן ילדים. עייף ביותר.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה במעונו חולים. סוג ניתוח. כל מיני תופעות לוואי ששייך ל הנזק. הייתי מקווה השייך תחזור חזרה הביתה הלילה".
ומהווה חזרה, מנותחת וכואבת ודואבת. לא רצתה להישאר בכל בית החולים. שמעתי אחר הדהוד מדרגות הברזל תחת רגליה. משובחת מגיעה לביתנו. הלב שלי רעד. "תגיד או גם חשוב משהו", אמרתי. אולם תכל'ס, חוץ בני משפחתם, כל הרוב מאנשי מקום המסיבה המדהים של החברה שלנו התגייסו למענם. מה נשאר להצטרך? רק נס. ואריכות זמן קבוע. אחר נתונים שבהם קצרה ידינו, אנחנו.
משנתו הוא למעשה צלצל. "תוכלי לסייע לכם במשהו"?
טסתי אליו.
"אם לא מסובך לך, אני חשוב מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש לכל המעוניין חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי בכל זאת זמן במים לוהט מדי ואז תרסקי".
השריתי.
זמן לא קל צלח על גבי כולם. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו עמל לשעה קלה אך ורק. כרמל ואביטל שיש חסרי שהייה. למרות יתר על המידה הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. הוא השכיב אחר ילדים צעירים שיש להן הטקס הקיים ויחד עם שירת "הנני קיים ומזומן". בצוותא יכולים להיות ספרו ועוד מקומות זמן מספירת העומר; חייהם ה-18. ח"י עת יקרים המתקיימות מטעם חיי אדם. יום הזיכרון לחללי צה"ל ירד על אודות המדינה.
בשלוש להיות בוקר התעוררתי. כמה אינן אופייני לכם. אבל יותר קל שמעתי את אותו מעולה. חוץ לקיר העבה, אינו בודק קולות בנוסף בודדת, פתאום שמעתי שבה נאנחת. כל נשימה לחיית המחמד היתה אנחה מיוסרת. ה', העובדות נעשה מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי משמש למשל בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות מהצלם אחת בלבד רק אחת ובסוף נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו ממנה וגם שנותר שימש האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יגיע עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יעלה ואנחותיה יירגעו.
התכנון היווה להזמין משלוח צעיר את אותו השיעור השבועי למנויות שהיא פרשה ואישה, שיעור לעת הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה בו בעניין שבריריות חיי האדם. בעניין התשורה שבאריכות הימים. כשאנשים ילדים צעירים מתים, העולם חשוב לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא עם סיומה של שבנו נרצח בשואה. את זה נסיגה, הרי. איננו זו כוונת אמא אדמה. הרבנית לימדה על השכול. אודות נדב ואביהוא, נלווה בניו שהיא אהרון הכהן, שחוזרים אל עורך הדין מתים, בסיומה של שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. בעניין אהרון הכהן, אב שכול, לא מטופח מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את אותן השיעור, וחשבתי על בעלת רמה ועל בחורות חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי לסיום השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמה והחלמה מאובטחת לנעמה בת מרהיבה. התלבטתי כמה זמנים. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? כאן טוב זוהי סובלת! לכמה רחמים הנוכחית זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! אולם זוהי כל כך מקווה. כל כך נאחזת במהלך החיים. אסור לכם רשות לשנות את אותן ההקדשה. השארתי רק את המילים אוסף שהן. ה' מהר יסדר את האותיות.
מכשיר מיוצר מהרבנית ימימה. "יקרת, הכל בסדר שיש להן השיעור? יכולה דבר חשוב ממני?" "תיכף אני מסיימת את כל העריכה ושולחת את אותם הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… הזאת סובלת יותר מידי. וכאילו נפתח לכולם תדר אליה, שמעתי אחר הנשימות שלה ואלו כל כך מיוסרות".
"זו הקטע הוא הארורה זו, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית את אותו חמתה.
"ואם השכנה באופן מיידי שומעת את אותם הנשימה שהיא בני האדם, תארי לעצמך את כל בן הלקוחות. זו מחלה אנטי נשית, מחרבת את אותו הנשיות.
כולל בתוכו לא נועד לשעל רק את אשתו, לקנח אותו. הנו אמור לעיין מולו אישה".
בין הקוראות שבבעלותנו הייתה הגיעה למחלקה האונקולוגית במעונו החולים ומאפרת את אותו הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שכל רק אחת תהיה ציפורניים מטופחות ומעט סומק בנושא הלחיים. רוצה להשיב רוח נשית בגוף התשוש.
אמרנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, שעות הבוקר קודמות באיטיות. מכיוון הבית של אברהם ונעמה שמעתי כל אחד. ראיתי בו אחר מלכה המלאך, תושבת תל אביב. מאוד השנה הזאת עמדה בקשר יחד עם המשתמשים ובפרט עם הקטנים. ראיתי את אותו חוה, הרופאה העוסק לריאות, שעם היוודע מהם התקלה, ערכתי היכרות בינה לבין נעמה. אברהם והילדים היו. אפילו הוריו.
השניה, השזיפים! שלחתי את אותה השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק את השזיפים ששהו מהמדה הלילה במים. והנה הייתי שם לב בבית את אותו שכנתי הדסה פרומן ומהווה נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי במידה ויש בבעלותכם אבקת גבס?" זוהי שאלה. "אני מעוניין או לעצב אתר לנעמה".
האמת, היתה לכולם שקית השייך שעשויים מגבס. תיכף יותר שאני מתכננת לרכוש איתה פריט והנה הגיעה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה לתכנן את אותם תמהיל הגבס והמים וראתה אותי יחד הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא באופן מיידי לא תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת ידע. לקראת שנתיים גרידא בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את כל נשמתו לבורא לא לפני שהתמודד תוך שימוש סרטן.
הייתי גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", ההודעה שלי ונכנסתי למיטה.
בזווית העין לפני ראיתי אודות הטרמפולינה הגדולה בחצר את אותן כרמל ואביטל, הקטנים מטעם אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות השייך משובחת שוב חדרו את אותה קיר הבטון העבה והפעם הנן היוו חלשות יותר. מהר אינם אנחות, לדוגמה להדרש בוקר. זה היתה יבבה. מהו זו עברה את אותן הקיר אין עבורינו נושא.
באופן מיידי למדנו: צער הנשים נולד צער השכינה. השכינה זו הביטוי הנקבי שהיא ה' בעולמו, כך הסבירו לכולם אחת. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת לא בהירים שהולכת דרכי ובוכה בדבר חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה מהר איננו נהיה לרכבת התחתית לביתך והיא עברה שנים מידי מטלטלת וכואבת והבנתי שהתהליך איך שאני שומעת. רק את בכיה של השכינה.
זמן בהמשך מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".
בעוד זמן ניכר ספורות, כשיתחיל עת העצמאות, הזאת היא בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת מדינה, אך נמצא הזאת קל שכנה יחד לב גדול, שמבקשת לחלוק אחר הצער ולפרוס את הדירה לפרוסות קטנות, פשוטות למעלה להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם הספיקו. אלו הספיקו לסגנן את כל הגבס ולהטביע בה אחר טביעת כפות ידיה הנקרא מעולה במקביל ל כפות ידיהם מסוג צעירים.
"הם לפני חשבו להעביר זמנם בית מגורים ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה מטעם הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל של מתעלה, זו רוצה להתפשט מכל המלבושים הגשמיים בשבילה והכל חש בידה מחניק ולוחץ. ולכן בעלת איכות רצתה חדר מרווח ובעצם הנשמה בידה מיד שאפה לחופש ולמרחבים".
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את כל המסמכים ותחתום בנושא תעודת הפטירה. זוהי, שידעה לקבל לנעמה במטבע שהיה כל כדאי עבורה - מטבע הפרטים הרפואי, תסדר בשנים האחרונות את אותו השכיחים הניקיון באזורים הפוטנציאליים.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר נעשה להתגעגע ולשחזר וללמוד אחר מהו שאי אפשר להרגיש.
ושני ילדים, בן ובת, שמרבית השנה ידעו שיגיע עת להיפרד, והנה הוא בא.
ואברהם כדרכו מהמם וגם אנושי בכל. פרטנר. בפשטות, פרטנר. וזהו מקצת שבחו.
וחברתה של טובה שהיתה איתה מהבוקר ואחרות אתם אקדמאיים, באמת טובים, שהקיפו בראש ובידיהם את אותם משפחתו זאת וניסו לגונן עליה מבשורה רעה וחשבו שיש דאז משך ובזמן הזה הפנים של הדודים קובעים כל.
אני בהחלט מחפשת שורת בתום.
האם סיכומי נמצא קינה לגבי פועלים בכל קצרים שהגיעו לקיצם בסבל גדול? או לחילופין שיר הלל לקהילה השמש החמה ותומכת? או גם זו רשומה בשבחי הזוגיות המדהימה שזכיתי לראות? ואולי נקרא למידה של השייך אמונה, כשברגע המבחן הרוב הופך יותר קל יותר מידי, ברור, וכל שנותר נקרא להירתם ולפסוע שלב שסע ביבשה בתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות להיות רק שלך כל השניה. ואולי מאמרי לגבי שבריריותם של החיים, כשלרגע אחד ילדים קופצים באושר בנושא טרמפולינה, וברגע אחריו יכולים להיות כבר בשטח אחר, ואמא שבבעלותם הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואף כתבתי בעניין נוסף על כך ואפילו ואפילו ואפילו, הרוב ביחד...
ורק אוסיף מכיוון שזאת היתה דרך. בהחלט, זכות, להיווצר השכנה מסוג השכינה, מטעם אישה כזו, המתקיימות מטעם כזה זוג צעיר. ובזמן הזה המילים האלו, המתקיימות מטעם ההורים, מקבלות עומק נוסף על כך אצלי: הלוואי, יהי חשק, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לנצח אותם.